קורות חיים
בנם של ענת ומשה. נולד ביום כ"ד בסיוון תשס"ג (24.6.2003) ביישוב להבים שבדרום הארץ. אח תאום לאמיר, שניהם אחים צעירים למאיה, גיל ואייל.
תומר יעקב גדל והתחנך בלהבים. למד בבית הספר היסודי "להבים" ביישוב והמשיך ללימודי חטיבה ותיכון בבית הספר בכפר הנוער "אשל הנשיא".
נער יפה תואר וכחול עיניים, שטותניק ובעל חוש הומור ייחודי. אהוד ומוקף חברים. תקופת נעוריו ולימודיו התיכוניים עברה עליו בהנאה מרובה, סיפרו אוהביו: "'אשל הנשיא' היה מקום משמעותי בשבילו - חיבור של אנשים שונים ממקומות ומבתים שונים בשילוב של בית ספר חקלאי. ימי העבודה התאימו לאופיו הנדיר ככפפה ליד. הוא ידע להתחבר לכל אחד ומצא חברים טובים מכל האזור ומכל הגילים. ידע להסתכל על כל אחד בגובה העיניים, בין אם אלה המדריכים המבוגרים בימי העבודה בדיר ובנ?י, או הילדים הקטנים שחינך בבית הספר היסודי בלהבים (שהעריצו ואהבו אותו במיוחד), ובין אם זה השרת או השומר בכניסה לכפר או הילד הצעיר מהחטיבה". היה תלמיד טוב מאוד, למד במגמת פיזיקה וזאת על אף השקעה מינימלית בלימודים ולרוב לצד שטותניקיות מדבקת. לקח הכול בקלילות והתרכז בדברים והערכים החשובים לו.
חובב ספורט, אהב לשחק כדורסל, כדורגל וטניס. אהד את קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" ונהג לצפות במשחקים עם בני משפחתו וחבריו. נהנה להאזין למוזיקה במגוון סגנונות. מגיל צעיר היה פעיל בתנועת הנוער "הצופים".
תומר חלק קשר קרוב עם אֶחיו ובעיקר עם אמיר אחיו התאום, השניים היו בלתי נפרדים ועשו הכול יחד. סיפר אמיר: "הקשר שלנו היה מיוחד, היינו באותה קבוצת חברים, היו לנו די אותם תחביבים והפעם הראשונה שנפרדה דרכנו הייתה כשהתגייסנו כל אחד למקום אחר. כשהיינו שנינו ביחד אהבנו להציק אחד לשני ולריב מכות אחד עם השני. תומר היה הילד הכי חזק שהכרתי, לא הכרתי מישהו שיכול עליו בעולם".
ביום 8.12.2021 התגייס לצה"ל והתנדב לשירות כלוחם בחטיבת הנח"ל ובהמשך כלוחם בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה. הוא היה גאה בשיבוצו לשירות קרבי, חש שליחות בביצוע משימותיו להגנה על המדינה ואזרחיה. לאחר שעבר הכשרות שונות שימש כקשר בחפ"ק (חדר פיקוד קדמי) מפקד החטיבה.
במהלך שירותו הצבאי הכיר את שי-לי והשניים חלקו זוגיות אוהבת. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון" היא תיארה, "היה לנו חיבור מטורף, אהבה מכילה ומדהימה. היה אחד ויחיד, יחיד במינו". השניים נהנו לבלות יחד ותכננו את עתידם המשותף.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
באותו הבוקר שהה תומר בבסיס האוגדה ברעים והתעורר לשמע אזעקות וצלילי מלחמה. ביחד עם אלוף-משנה אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה וסמל קיריל ברודסקי הגיעו לקיבוץ נירים וניהלו קרב גבורה מול עשרות המחבלים שחדרו לקיבוץ. הם לחמו שלושה כנגד מחבלים רבים ובעוז רוחם אפשרו לאנשי הקיבוץ זמן התארגנות והימלטות מהאזור.
בשעה שבע וחמישה נשמע קולו של תומר בקשר מדווח כי אל"מ חממי, מח"ט החטיבה נפצע וכי נדרש פינוי מיידי. היו אלו מילותיו האחרונות בקשר כאשר כל העת המשיכו הוא וקיריל לנסות ולהדוף את המחבלים ולטפל במח"ט הפצוע ואף לשים לו חוסם עורקים. בקרב על נירים נהרגו השלושה וגופותיהם נחטפו לעזה.
ביום 24.7.2024 הובאה גופתו ארצה ע"י כוחות הביטחון.
סמל תומר יעקב אחימס נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בלהבים. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות.
אחרי נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.
ספד לו אביו: "תומר גיבור ישראל, גיבור קיבוץ נירים שבמותו ציווה לנו ולהם את החיים. תותי שלי, גיבור של אבא. וכאבא, בעיני אתה תהיה ממש גיבור אם תחזור רק לחמש דקות - לתת לי צ'פחה על הראש, אני אחזיר לך צ'פחה על העורף, תעביר דאחקות על הכרס שלי, תיתן לי בראש בשש-בש או תלך מכות עם אמיר אחיך התאום. רק חמש דקות.
אמיר תאומך הנצחי שאל אותי אתמול – 'אבא איך ממשיכים?' אין לי תשובות חכמות לומר, רק להיות חזקים כמשפחה, למען תומר, ולדבוק במשימה להחזיר את גופתו לקבר ישראל. בהקדם. כי מה שבאמת רואים פה בארון מולכם זה לא תומר אלא חלק מאדמת קיבוץ נירים ספוגה בדמו הקדוש של תומר...
תודה תומר על מה שאתה, אוהב אותך לנצח".
ספד לו אמיר: "תומר, אחי הגדול, אחי התאום, חבר הנפש שלי. בחיים שלי לא חשבתי שיגיע יום ובו אעמוד מול הקבר שלך ואצטרך לדבר עליך. למה שאני אדמיין את זה בכלל? השביעי באוקטובר תפס מדינה שלמה בהפתעה ולצערי הוא דפק גם בדלת שלנו. בדרך כלל בשלב הזה מתארים את הקשר לבן אדם, אבל לתאר במילים את הקשר שהיה לנו זה בלתי אפשרי. אח תאום זה לא אח רגיל. זה הבן אדם הראשון שאתה מספר לו כשקרה לך משהו, זה הבן האדם הראשון שאתה מבקש ממנו טרמפ כשאתה תקוע או סתם מבקש ממנו עזרה, זה הבן אדם הראשון שאתה שולח לו הודעה אחרי שיצאת שבת בהפתעה, לשאול אותו אם גם הוא יצא במקרה.
אחים תאומים זו היריבות הכי גדולה שקיימת עם הכי הרבה אהבה בעולם, אבל לעולם לא להראות את זה לתאום שלך. זו אהבה שקטה, בלי מילים. להיות תאום זה תמיד שישאלו אותך את השאלות 'מי יותר?' ואף פעם לא לדעת מה לענות. אז אענה על כמה שאלות עכשיו: מי יותר חזק? ברור שאתה. מי יותר חכם? תומר, הוא פשוט גם יותר עצלן. מי יותר יפה? ברור שתומר. מי יותר טוב עם הבנות? תומר. והרשימה ממשיכה אבל לצערי יש שאלות שתישארנה בלי תשובה לנצח – מי יהיה יותר עשיר? מי יתחתן ראשון? מי ימצא עבודה יותר טובה? לעולם לא נדע.
כשהצבא סיפר לנו את סיפור ההיתקלות שלכם עם המחבלים – לא הופתעתי. גם מהסיפורים שלך על המח"ט, אבל גם בגללך. אף פעם לא פחדת מכלום ואף אחד לא יכול היה עליך...
תומר, אני הכי גאה בך בעולם ואני מודה על הזכות לקרוא לעצמי אחיך התאום במשך עשרים שנה מטורפות. אוהב אותך לנצח ויודע שאתה מסתכל עליי מלמעלה ושומר עליי בכל דרך ובכל מקום שאהיה בו. אנציח אותך בכל דרך ואין מישהו שלא ידע מי היית ומה אתה בשבילי. גיבור ישראל".
ספד לו אחיו אייל: "אף פעם לא היית צריך שאגן עליך, ידעת להסתדר לבד. סליחה תומר, על כך שברגע היחיד בחייך כשהיית צריך – לא הייתי שם להגן עליך. אתה חסר לי בכל רגע ביום. תומר, ברגעיך האחרונים חתרת להציל חיים ונלחמת עד לרגע האחרון. אני רוצה שתדע שלא נעצור לרגע – נביא אותך בחזרה הביתה, כאן ללהבים, לקבורה ראויה. הגעגוע הוא אינסופי וההערצה שלי אליך לא תיגמר לעולם".
אחותו מאיה ספדה לו: "כבר כמה שבועות אני רואה פרפר לבן בבית. הוא מלווה אותי לאן שאני הולכת. ידעתי שזה אתה, קיוויתי שהפרפר מסמן לי שלמרות שאתה בשבי הנשמה שלך חופשיה ועוד מעט תהיה גם אתה חופשי ותחזור הביתה. לצערי, הפרפר סימן לי שאתה כבר לא בין החיים אבל מוחזק בעזה".
לאחר השבת גופתו ארצה כתבה גיל אחותו: "תוי שלי, זהו. זה סופי סופי שאתה לא איתנו וסופי שאתה כן כאן פיזית על אדמת ארץ הקודש שלך, שלנו, במדינה עליה חרפת את נפשך, ובשבילה הקרבת את החיים היפים והטובים שלך. זהו, אתה כאן, זכית. זכית סוף סוף למנוחת עולמים, לכבוד הראוי לך.
כל יום מחדש התאבלתי, אבל כל יום חייתי עם הסיכוי שאולי אתה לא מת, שאולי במקרה קיים האחוז הזה, שעוד נתבדה. הרי מה שלא רואים אולי לא נכון. אולי אי אפשר להאמין לכלום? עכשיו אתה כאן ולא נותרה ברירה אלא להאמין עד האחוז האחרון. אתה כאן בבית, בלהבים, במקום בו נולדת, במקום בו גדלנו, במקום שמאפיין אותנו כל חיינו. עזה לא תיבנה מעליך חיים שלי. איזו הקלה...
תוי, בכל פעם שקשה לי אני מלטפת את התמונה שלך, מנשקת את השרשרת שלי ומדמיינת אותך מרגיע אותי ואומר לי: 'גילי, הכל טוב. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות. אני לא מצטער על זה. אל תצטערו גם'".
סבו צבי ספד: "הפה אומר והלב מסרב להאמין. אנחנו שבט, משפחה גדולה, חזקה ואוהבת. הצוואה שאנו נותנים לעצמנו – להמשיך גם לאחר האסון שפקד אותנו. תומר, אנחנו אוהבים אותך כל כך, תחסר לנו".
אחיו אמיר הקים עמוד ברשת החברתית אינסטגרם ובו תמונות ודברים לזכר תומר. כתובת העמוד - remember_tomer_ahimas.