גאולה בכר ז"ל

קורות חיים

גאולה נולדה ביום כ"ה בתמוז תש"ב (10.07.1942) בבית חולים דג'אני שביפו. ילדה שלישית מבין שישה ילדים.

משפחתה גרה בגבעתיים. אמה הייתה עקרת בית ואביה פועל בניין. בילדותה היו לה יחסים מאוד מיוחדים וקרובים עם אחיה ואחיותיה. ברגעים של פחד וקושי, הייתה נכנסת למיטתה אל אחותה הגדולה, אתי, ומתנחמת בזרועותיה.

גאולה למדה בבית הספר העממי בעיר מגוריה והייתה ילדה ספורטיבית מאוד, אהבה לשחק כדורגל והייתה המהירה ביותר בבית-הספר בריצה ל-60 מטר. היא הייתה ילדה חכמה שאהבה ללמוד. כשהייתה בכיתה ח' עברה משפחתה להרצליה, וכשסיימה שמונה שנות לימוד בבית הספר - יצאה לעבוד במפעל לייצור חבלים כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

בגיל 18 התגייסה לצבא ושירתה בנח"ל, במסגרת גרעין "בני יצחק". הגרעין נשלח לעבודה בקיבוץ שלוחות, שם הכירה את יצחק.

בני הזוג נישאו ברבנות בתל אביב בשנת 1963 והקימו את ביתם ברחובות, שם נולדו להם יוסי ורבקה. בסוף שנת 1965 עברה המשפחה לקיבוץ בארי, בעקבות צ'יקו, אחיו של יצחק. בקיבוץ נולדו להם תמי, נעמי, עובד ומירב.

הקשר בין גאולה ויצחק התאפיין בזוגיות יפה, בנאמנות ובמסירות. שררה ביניהם אהבת אמת, שסייעה להם לעמוד במשברי החיים. גאולה תמיד סיפרה לבני משפחתה שליום ההולדת הראשון שלה לאחר שהכירו, קנה לה יצחק מיקסר, וכעבור חצי שנה היא קנתה לו ליום הולדתו קומקום חשמלי.

בהתחלה גאולה עבדה בגן הילדים, אחר כך בנוי ובמדגרה, אך רוב שנותיה עבדה כמטפלת בקשישים. היא למדה גריאטריה והייתה חדורה בתחושת שליחות מקצועית, שכן ראתה בעבודתה עם הקשישים עבודת קודש.

ב-1992 נפטרה בפתאומית בתה נעמי, בגיל 22. מותה היווה נקודת שבר בחייה של גאולה והיא חיפשה אחר מקור נחמה כדי להמשיך לחיות. על השבר התגברה כשהיא מתרכזת במשפחה הגדולה שהקימה ובעיקר בנכדים.

במרוצת השנים הפכה לסבתא של למעלה מעשרים נכדים. ביתה וליבה היו פתוחים תמיד לכל ילדיה ונכדיה, שהרבו לבוא לבקרה. גאולה לא אהבה לבשל. את נכדיה הייתה מפנקת במאכלים שהוכנו בהכנה מהירה, כמו: טוסטים וסלט של שבת, ונהנתה לראות אותם מחסלים עוד באותו היום את עוגות הגבינה המפורסמות שלה. זה עשה אותה מאושרת. היה לה קשר מיוחד ושונה עם כל ילד ונכד, הם היו מרכז חייה ומקור גאוותה.

גאולה אהבה בעלי חיים, ואת האהבה הזו העבירה לילדיה ולנכדיה. במהלך השנים גידלה עשרות כלבים, והכלבות האחרונות שהצטרפו למשפחה היו פאלי ופסיק, להן קראה "הבנות" ונתנה להן יחס של נסיכות.

גאולה אהבה את קיבוץ בארי, זה היה ביתה במלוא מובן המילה. בעקבותיה קבעו גם כל ילדיה את ביתם בבארי.

בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל ובנסיעתם ירו בכל מי שנקרה בדרכם. הם רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים, הם רצחו חמישה מחברי כיתת הכוננות, וכן כוח של לוחמי גדוד 13 ואת השוטרים הראשונים שהגיעו למקום. המחבלים עברו מבית לבית, ירו על המבנים והציתו אותם כדי שהתושבים ייצאו מהבתים, לאחר מכן ירו בהם למוות, בזזו רכוש, התעללו וחטפו רבים לעזה. מעל ל-90 חברי קיבוץ נרצחו באותו יום, ביניהם הייתה גם גאולה. בנה יוסי, אלוף במילואים, היה בין חברי הקיבוץ שלחמו בתוקפים כל אותו יום עד שעות הערב, כשהקיבוץ טוהר ממחבלים.

גאולה בכר נרצחה על ידי מחבלים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת שמונים ואחת. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ בארי. הותירה אחריה בעל, חמישה ילדים ונכדים.

כתבו אוהביה בעיתון הקיבוץ: "שישים שנים של זוגיות הדוקה וטובה עם יצחק, וחיים שלמים של הורות וסבתאות - נגדעו באחת במתקפה האכזרית על קיבוץ בארי בשבעה באוקטובר. ילדיה ונכדיה יזכרו לעד את הנדיבות של גאולה, את הנכונות שלה לעזור תמיד, את העידוד ללמוד ולהצליח, ואת הדאגה המתמדת לשלומם ולרווחתם".